רקס מאנינג הוא דמות מהסרט "Empire Records" שיצא לאקרנים בשנת 1995. מדובר בסרט שלקחו בו חלק שחקניות מפורסמות כמו ליב טיילר ורנה זלווגר, ולמרות שלא הצליח כשיצא, הפך עם השנים לסרט קאלט שמייצג בצורה מקסימה את תרבות השוליים של שנות התשעים, והמוזיקה המצוינת של התקופה.
רקס מאנינג הוא דמות מסקרנת לניתוח פסיכולוגי ותרבותי. הוא מייצג ארכיטיפ של ידוען דועך בתוך הקשר תרבותי ספציפי.
רקס מאנינג – ניתוח פסיכולוגי
- נרקיסיזם וחוסר ביטחון: רקס מפגין תכונות נרקיסיסטיות קלאסיות, כמו תחושה גרנדיוזית של חשיבות עצמית וצורך בהערצה מוגזמת. עם זאת, תכונות אלה מסתירות לעתים קרובות חוסר ביטחון עמוק, במיוחד בכל הקשור להזדקנות ואיבוד רלוונטיות בעיני קהל המעריצים שלו ותעשיית המוזיקה. האינטראקציות שלו עם צוות צעיר יותר בחנות התקליטים מדגישות את חוסר הנחת שלו מהתהילה הדועכת.
- פחד מהפיכה ללא רלוונטי: התנהגותו של רקס מעידה על כך שהוא חושש להפוך לבלתי רלוונטי. בעולם המוזיקה והסלבריטי המשתנה במהירות, המאבק שלו והניסיון לשמור על מעמדו הוא נטל פסיכולוגי משמעותי. פחד זה מתבטא בניסיונותיו להצהיר על עליונותו ובחוסר הנוחות שהוא משדר באינטראקציה עם העובדים הצעירים של החנות, המייצגים את הדור החדש של המוזיקה והתרבות.
- משבר זהות: הדמות הציבורית של רקס כנראה שונה מאוד מהאני הפרטי שלו, מה שמוביל למשבר אותנטיות. דיסוננס זה יכול ליצור קונפליקט פנימי.
תעשיית המוזיקה של שנות ה-90: רקס מאנינג הוא תוצר של תקופה שחלפה בתעשיית המוזיקה, כזו שקדמה למהפכה הדיגיטלית. שנות ה-90 היו תקופת מעבר במוזיקה – ממדיה פיזיים כמו תקליטורים ותקליטי ויניל, עברנו לשלבים הראשונים של המוזיקה הדיגיטלית. רקס, כדמות, מגלם את המאבק של אמנים מהעידן האנלוגי המנסים להישאר רלוונטיים בנוף המוזיקלי המשתנה.
דור ה-X מול הבייבי בומרס: "אמפייר רקורדס" מציג את המתחים הדוריים בין הבייבי בומרס לדור ה-X. רקס מאנינג, כדמות מבוגרת יותר, מייצג את הנורמות והערכים התרבותיים הפושרים של הבומרים, והוא לעתים קרובות מוצא את עצמו בסתירה לאתוס ה-Gen X של צוות חנות התקליטים. המתח הזה הוא מיקרוקוסמוס של התמורות התרבותיות הרחבות יותר המתרחשות בשנות ה-90.
זו נקודה מרתקת, ששווה להרחיב עליה:
הפער בין הדורות בסרט מתרכז בעיקר סביב ערכים ועמדות שונות. הבייבי בומרס, המיוצגים על ידי רקס מאנינג, מגלמים לעתים קרובות מסורתיות, חומרנות וגישה מסחרית יותר למוזיקה ולחיים. לעומת זאת, דמויות ה-Gen X בחנות הן מרדניות, מחפשות אחר אותנטיות ובזות למסחור של מוזיקה ואמנות.
הסרט גם מדגיש את ההבדלים בטעמים המוזיקליים בין הדורות. המוזיקה של רקס מאנינג מוצגת כמיושנת ולא מחוברת לטרנדים הנוכחיים שעובדי ה-Gen X של Empire Records מעדיפים. ההבדל הזה בטעם אינו קשור רק למוזיקה; הוא מסמל פער תרבותי רחב יותר.
בנוסף, יש ניגוד בולט במוסר העבודה ובבחירות אורח החיים. רקס מאנינג, בומר, מוצג כממוקד קריירה וקונבנציונלי יותר, בעוד שהדמויות מדור ה-X מעריכות ביטוי אישי ונוטות לדחות את מבנה העבודה המסורתי בין 9 ל-5.
רקס מאנינג, עם הסגנון המצועצע וההתנהגות הפומפוזית שלו, נתפס כקריקטורה של ההגזמות של דור הבומר והניתוק שלו מהמציאות של הדור הצעיר. נראה שהוא לא מודע לעובדה שהתהילה שלו דעכה.
כאשר רקס מגיע לחנות, הסגנון והגישה הראוותנית שלו מיד מבדילים אותו מהצוות. הציפייה שלו להערצה וליחס מיוחד עומדת בניגוד חד ליחס הנינוח וחסר הכבוד של עובדי דור X. האינטראקציות שלו עם הצוות, כמו עם קורי (בגילומו של ליב טיילר), חושפות את דעותיו המיושנות על מערכות יחסים ותהילה. הניסיון שלו לפתות את קורי, הצעירה ממנו בהרבה, מדגיש את הפער הדורי בתפיסות של דינמיקה כוחנית והתנהגות הולמת. הלעג של הצוות לרקס מאנינג דיי (יום רקס מאנינג), וחוסר הכבוד הכללי שלהם אליו, מדגישים את הפער בין הדורות. הם רואים בו שריד מיושן ואף דוחה, והוא עדיין חש את עצמו כוכב.
הבוז של רקס למעריציו, במיוחד אלה מאמריקה התיכונה (Middle America), נובע מחוסר התאמה בין הערך העצמי הנתפס שלו לבין המציאות של הקריירה הדועכת שלו. הזלזול הוא בעצם מנגנון הגנה על האגו שלו מהמציאות הקשה לפיה קהל המעריצים שלו אינו זוהר או יוקרתי כפי שהוא היה רוצה שיהיה. מצד אחד, הוא זקוק למעריצים שלו לטובת ולידציה וכדי להתפרנס. מצד שני, הוא מציג בוז עמוק כלפיהם. הוא בעצם כועס על כך שהוא תלוי במעריצים הנחותים שלו, שאותם הוא די מתעב.
הגישה של רקס משקפת תסביך עליונות, שמקורו אולי בהצלחותיו הקודמות. הוא רואה את עצמו כשייך לדרג חברתי או אמנותי גבוה יותר מהמעריצים שלו, מה שיוביל אותו לזלזל במעריצים שמגיעים מאזורים פחות קוסמופוליטיים.
תרבות הסלבריטאים נחשפת: דמותו של רקס היא פרשנות על תהילה חולפת ועל היסודות הרדודים של תרבות הסלבריטאים. ביקורו בחנות התקליטים חושף את הנתק בין תדמיתו הציבורית לאישיותו הממשית, ומדגיש את האופי המלאכותי של הסלבריטאי וכיצד היא יכולה להיות חרב פיפיות.
הטבע המתפתח של צריכת המוזיקה: במהלך שנות ה-90, חנויות תקליטים כמו שבסרט היו מוקדי תרבות, מעמד שהצטמצם מאז עם עליית המוזיקה הדיגיטלית. הסגנון והמוזיקה המיושנים של רקס מאנינג עומדים בניגוד חד לטעמים ולגישות העכשוויות יותר של עובדי החנות, ומסמלים את השינוי באופן שבו אנשים ניגשים למוזיקה ומעריכים אותה.
הצד האפל של תרבות הגרופיז: ניצול מיני
הסרט מציג צד אפל יותר של תרבות הסלבריטאים, שבה אנשים מפורסמים כמו רקס מאנינג משתמשים במעמדם כדי לנצל מעריצים (בעיקר מעריצות) מבלי להתחשב בהשלכות המוסריות.
התנהגותו של מאנינג כלפי נשים צעירות מדגישה גם את הגישות הדוריות המשתנות כלפי מערכות יחסים ומהות ההסכמה ליחסי מין. בשנות ה-90 החלו לראות שינוי באיזון הכוחות במערכות יחסים, במיוחד אלה הכוללות סלבריטאים. רקס מאנינג, כדמות מדור מבוגר יותר, פועל בדרכים שהן כבר בלתי מקובלות על ידי הדמויות הצעירות יותר בסרט. הדמות של מאנינג מייצגת היטב את המיזוגניה של תעשיית המוזיקה. הוא מתייחס לנשים כאל יעדי כיבוש, גביעים חסרי משמעות, ולא משנה לו אם מדובר בקטינות או בנשים צעירות שעלולות להיפגע מהניצול הבזוי.